לניו יורק היו כמה אויבים בעבר: הגנגסטרים ברציפי הנמל של ברוקלין ומנהטן. גודזילה. קינג קונג (עד שהתברר שלמעשה הוא חבר). ברט באר הקוורטרבק של הפקרס. הבוסטון סלטיקס והבוסטון רד סוקס. אך כולם מתגמדים מול רג'י מילר, אוייב הציבור עם קבלות מספר 1 של התפוח הגדול. אתם לא מאמינים? לכו לשאול את אחד מאזרחי העיר המכובדים ספייק לי. הוא יספר לכם על 8 הנקודות ב-8.9 שניות נגד הניקס במשחק הפלייאוף. הוא יתאר לכם בדיוק מדהים את 'חניקת השביקה' שעשה מילר לעבר 19,674 צופים, כשאני יושב נדהם, לא מאמין, בשולחן העתונאים באחד ממשחקי הכדורסל החשובים ביותר שטרי מיילס, הדירקטור של אינטרנשיונל מדיה – וסטודנט שלי באותן שנים – סידר לי לשבת ממש על הקו.
ראיתי הכל. הייתי בשוק יחד עם כולם. את ההלם והזעזוע אני יכול למעשה להרגיש עד עכשיו. כל מה שיש עלי לעשות זה לעצום את עיני לרגע ולתאר שנייה בשנייה מה הלך ב-8.9 השניות הללו, כשאיך שהוא, לא יודע למה ומה, ידעתי שהולך לקרות בהן אסון.
ואחרי ה8 נקודות ב-9 שניות, השביקה הגדולה וכל המלחמה נגד ספייק לי: 25 נקודות ברבע הרביעי בפלייאוף נגד הניקס, ה-9 נק' ב-8 שניות, ומה לא? מלחמה שנימשכה 14 שנים, ואני כמעט לא זוכר מקרה אחד בו הפסיד רג'י מילר. הוא היה כעצם בגרון שלנו, אוהדי הניקס.ותמיד במין חיוך שובבני, מעצבן, שבא לך לשבור לו את רגליו הדקות כמו מקל שקוברות אותנו פעם אחרי פעם אחרי פעם, ומסכן ג'ון סטארקס הקרבן העיקרי שרצה לחתוך לרג'י את הוורידים אך לא יכול היה לעשות דבר נגדו!
אין שחקן שמגיע לו להיות בהיכל התהילה יותר מרג'י מילר, ועתה הוא ניבחר ומצטרף לאחותו שריל כקומבינציה של האחים היחידים בכדורסל בהיכל התהילה (בהיכל נמצאים האחים דיק ואל מגווייר, אך כמאמנים, לא שחקנים. בספורטים אחרים יש פאול ולויד וורנר בבייסבול, פיל וטוני אספוזידו בהוקי, כמו דוני אל, ובובי אנסר – שלושת האחים היחידים עד שיגיע התור של האחים סוטר, שלדעתי כל חמשת האחים יהיו יום אחד בהיכל).
יחד איתו נבחרו השנה לידיה אלכסיבה, פיל נייט, קטרינה מקליין, האנק ניקולס, דון נלסון, ראלף סמפסון, צ'ט וולקר וג'מאל וילקס. כמעט כל שחקן עבר רצה להיות המציג של רג'י מילר (הכולל נאום), ולבסוף הוא בחר בצ'ארלס בארקלי ומג'יק ג'ונסון שיישאו את נאומי הפתיחה.
רג'י לא זכה באף אליפות NBA, אבל הוא השחקן שבילה 18 שנה באינדיאנה פייסרס מבלי לבקש טרייד אפילו פעם אחת. הוא הדוגמא הטובה ביותר לשחקן שבכל סיטואציה אחרת בסלטיקס, בלייקרס, בפיסטונס, או בספארס, היו לו היום לפחות 4 טבעות. "אליפות ה-NBA לא היתה עבורי מטרה אישית אף פעם. זה הישג קבוצתי שמאד רציתי אותו, אבל החלטתי מתחילה שאני עושה זאת עם הפייסרס, או לא עושה זאת בכלל!".
בסוף השבוע הזה כשהוא יוצג ביום ששי כניבחר להיכל התהילה של שנת 2013 הוא יודע כבר למפרע מה יהיה הדבר שהוא יהיה גאה בו ביותר: לא ה-25,279 נק' – ה-14 בדרוג ה-NBA כאשר נושאי טבעות אליפות ישנם כמה מאות – והכל ב-18 שנים בקבוצה אחת; לא ה-2,560 שלשות שקלע – ה-2 בהסטוריית ה-NBA בדיוק נפלא של 39.5% לכמות אדירה כזאת של שלשות; לא ה-18.2 נק' ממוצע לקריירה של 18 שנה בדיוק נהדר לגארד הקולע מרחוק – 47.1% (ממוצע פלייאוף של 20.6 נק'); לא 89% מהפאול (90.7% בפלייאוף), ולא כל האול-סטארים שלו וחמישיות ה-NBA. הדבר שהוא יהיה הגאה ביותר בו הוא ההצטרפות לאחותו שריל כאחים היחידים בתולדות ה-NBA עד עתה בהיכל התהילה של ה-NBA.
למילר היתה תכונה של לעשות את הבלתי יאומן. כמו ה-8 נק' ב-8.9 שניות נגד הניקס. כמו 8 מ-10 שלשות נגד שרלוט. כמו משחק של 57 נקודות. לעולם לא אשכח את 25 הנקודות ברבע האחרון נגד הניקס בפלייאוף של 1994 שבסופו הראה לנו את החניקה המפורסמת. באותם רגעים אתה לא רואה אנוש. אתה רואה ASSASSIN מהסרט ההוליוודי המפחיד ביותר. אתה מסתכל בו ורואה רוצח על הפארקט. אתה יודע שכל כדור בידיו יסתיים בסל. ה-8 נק' שלו ב-8.9 שניות נגד הניקס בפלייאוף של 1995 ניצחו אותנו כשאנחנו מובילים ב-6 נקודות 16 שניות לסיום. תארו לכם את ההרגשה כשיש לך קבוצה עם מרק ג'קסון, ג'ון סטארקס, אנטוני מייסון, צ'ארלס אוקלי, ופטריק יואינג, ואתה מרגיש שאתה יכול ללכת העונה עד הסוף, ואז בא הפרחח הזה וקובר אותך 107-105 כש-16 שניות קודם לכך אתה כבר בשמיים.
את ההרגשה קשה לתאר. ממש שנאתי אותו אז, אבל היתה זו שנאה מהולה בהערצה ואהבה. כי עם כל ההצגות לעבר ספייק לי וכל הקהל לא היתה בו את היהירות שהיתה לקובי. אצלו זה היה יותר ליצנות, קונדסיות, ואפילו פרחחות וממזריות – אבל לא יהירות. כמובן שזה דבר אישי. אלא בכל אופן היו רגשותי אליו – מין תכשיט שאלוהים ברא רק אחד כמוהו. ערום, פוחז, מין שד פורק עול וחצוף. אבל לא כעסת עליו כי היו לו אצבעות שידעו בדיוק מה לעשות עם הכדור במקום שהיה פיו. כן. הוא היה רוצח על הפארקט. קוטל, מכלה, ומרטש, אבל איכשהו קבלת את הסכין בלב כאילו שהגיע לך. כשהוא שחט אותנו ב-8 נק' ב-8.9 שניות לא כעסתי עליו. הוא גרם לי לכעוס על הניקס המטומטמים שלי!
Mel – Great article!
Please – change your mistake from "Reggie Lewis" to "Reggie Miller" (in the part where you talk about HOF selection and speach). It's ok to get the wrong name sometimes, but not with this tragic Reggie
תודה על המחמאה. תודה גם על מציאת הטעות. כבר שיניתי!
הופתעתי שמילר לא נכנס כבר בשנה שעברה.
ראוי ביותר.
מסכים בהחלט!
,שכחת להזכיר את ה 8 נקודות ב 8.9 שניות
תודה. אתה תמשיך לחפור ולחפור ולמצוא דברים שליליים לומר. טוב שבדהבאזר כל מאמרי הספורט זוכים להערכה מלאה ממך. אבל אם תשים לב לשמות הגולשים, תראה זרימה קבועה מדה-באזר – אתר פילוסופיית הכדורגל, הפוליטיקה, והתזונה – לאתר החדש שלי, וכמו הניקס נגד רג'י מילר שתקע להם 8 נק' ב-8.9 שניות, גם אתה לא יכול לעשות דבר בנידון.
מר לס, באתר זה יש כ 500 גולשים שחצי מהם הם כנראה אתה שכמו כוח צביקה רץ ממחשב למחשב ונכנס לכתבת כאן כדי לנפח את התעבורה. יש עוד כמה אתרי ספורט בעברית שאומנם לא טובים כמו האתר שלנו אך בלי ספק רציניים ועבים יותר מאתר זה. אבל תמשיך להנות ממה שאתה עושה, ועל תשכח מי נתן לך את הבמה לעשות קמבק.
בלינדר רע
והוא מוכיח את זה
בלינדר אתה ממש בן אדם מסכן.
רציני לגמרי. אני ממש מרחם עליך
מילא בדה באזר הבנתי למה נלחמת נגד לס, אבל מה אתה עושה פה?
מי הכריח אותך להיכנס לפה? ועוד לקרוא את מה שלס כותב?? ועוד להגיב???
לך מפה נודניק.
קישטה!
לידיעתך, אתמול ניכנסו לאתר 3899 גולשים. כשתתחיל העונה נגיע בוודאי ל-8,000 לפחות. זה פי שניים מדה באזר.
I was at the Garden for that memorable performance, it will take many years before anyone repeats it
את המשחק הזה לא אשכח לעולם.
מילר אכן היה אחד משחקני הקלאץ' הגדולים ביותר. גם אני עדיין זוכר את 8 הנקודות שלא יאומנו ממש, איך הוא ריסק את הביטחון של הניקס כשהוא פשוט לא רואה אף אחד ממטר.
אחד האהובים עלי בכל הזמנים, ולשמחתי אף פעם לא הייתי אוהד הניקס כך שהאהבה שלי לרגי הייתה מכל הלב.
שחקן ענק, ראוי ביותר להיכל התהילה עם סלי ניצחון בלתי נשכחים. אגב לא הזכרת את הסל שקלע מעל גורדן אחרי שדחף אותו ללא כל בושה או מינמום כבוד למלך. כזה היה רג'י תחרותי ללא גבול ולא דופק חשבון לאיש, וללא ספק אחד הגדולים שללא ספק היה זוכה בתהילה גדולה יותר לו היה בקבוצה טובה יותר. יזכר כשחקן שמעולם לא ידע פחד מהו, והקהל העויין רק חידד את היכולות שלו.
והנאמנות שלו לפייסרס היתה למופת!
כתבה מצויינת, כמו יתר הכתבות, יש להודות… רג'י מילר אכן אחת הדמויות היותר מעניינות ועגולות שידע המשחק הזה וראוי לכל גרם של כבוד שמורעף עליו.
מר לס – בתור חובב כדורסל בכלל וכדורסל אמריקאי בפרט אני רוצה לומר: הללויה!!! סוף-סוף אתר כדורסל רציני ומעניין, יישר כח ואל תתן לכל המקטרגים לרפות את ידיך!!!
קנאים יש בכל מקום, והגרוע מכולם הוא הבלינדר הזה, הכתב מדה באזר שלמעשה שיניתי לו את החיים רק לטוב, (השפעתי עליו לשנות כיוון ממנהל ספורט לפסיכולוגיה קלינית במחלקה לעזרה סוציאלית) וזאת התודה שלו. למה הוא ניכנס הנה? לאלוהים פתרונים. הקנאה מכריחה אותו כנראה להיכנס. מין הלקאה עצמית.
נקודה נוספת שהייתי רוצה לציין, שאכן הוזכרה בכתבה, היא המידה בה אופיו של רג'י קשור קשר בל יינתק להצלחתו המקצועית. ללא תכונות פיזיות מרשימות יתר על המידה – אולי מלבד העובדה שהיה מעט גבוה יחסית לעמדתו – הצליח להפוך עצמו לשחקן הגדול שהיה. לצורך ההשוואה, ניתן לקחת את קווין מרטין לדוגמא – שחקן בעל ממדי גוף דומים לאלו של רג'י מילר ואפילו יכולות די דומות – מבחינת הקליעה ואופי המשחק – אך ההבדל אשר ביניהם אשר הופך לקלע מחונן ותו לא ואילו את השני לאחד האהובים בנ.ב.א. ולחבר היכל התהילה הוא ההבדל באופיים. רג'י מילר כלוחם חסר פשרות ובעל נשמה אדירה של ווינר ומנגד קווין מרטיין האנמי וחסר עמוד השדרה (לפחות בעיניי).
טוב, לקווין מרטין גם אין את הקליעה מרחוק שהיתה לרג'י (למעשה לאף אחד אין, מלבד ריי אלן)
הייתי חולה עליו, ידעת בדיוק מה הוא הולך לעשות ולא היה לך שום סיכוי לעצור את זה.סווייששש.
בנוסף לכל הצרות היה לו גם מבע פנים כזה של רוצח עם חיוך מסויים שבא לך לפוצץ לו את הפנים, אבל בסוף – אפילו אחרי ההרס שגרם – ידעת שזהו שחקן אחד בדורו.
תיקון קל מנחם-הקווטרבק של הפקרס שזכה איתה בשתי הסופרבולים הראשונים הוא בארט סטאר לא באר.
או שאולי התכוונת לברט פארב?
בכל מקרה רוגרס טוב יותר משניהם
טעות בהקלדה. תודה
חבל שהוא לא בחר בספייק לי להציגו
בלינדר היקר, אני לא מודע למערכת היחסים הקודמת שלך עם מר לס או איזה מים רעים עברו ביניכם ולמען האמת זה גם לא ממש מענייני, אבל, וזה אבל גדול, אני לא רואה סיבה מדוע עליך (כמו שאמרו פה כבר כמה) להיכנס לאתר הזה ולהכפיש את מייסדו. זה לא ראוי ודי אינפנטילי למען האמת ואני בטוח שאתה יכול למצוא דרך ראויה יותר להעביר את הזמן, אז מספיק ודי.
לא יודע מה זה "דה באזר", ואיבדתי את הסבלנות לכתבות נבא בארץ שאותם אני כבר כמעט ולא טורח לקרוא – שלא לדבר על להגיב. – לעיתים נדירות טורח לתקן טעויות כשמספיק משעמם לי…
אבל מישהי שראתה אותי מצ'וטט בפורום אמריקאי של הלייקרס סיפרה לי על האתר הזה שלא מזמן נקנה על ידי מנחם לס, וידעתי שאם יש סיכוי שאתר נבא ישראלי יהיה מספיק טוב כדי לעניין אותי – זה יהיה המקום.
ולפחות עד עכשיו נראה לי שלא טעיתי…
אבל לגמרי לא מבין למה מישהו שחושב אחרת מבזבז את זמנו או את זמננו. אני לא חושב שיש דרך להגיד את זה בעברית בלינדר, אז תעשה טובה ו – get a life
מנחם היקר,
קבל משל: אומרים שכל הומופוב הוא בעצם הומוסקסואל בארון.
והנמשל?
כמעט בכל כתבה, לא משנה על מה היא ובטח בזמן האחרון, אתה מדבר על השנאה שלך לאחד – קובי. אפילו לא הלייקרס. קובי.
רוצה לפתוח דיון בנושא? 🙂
חוץ מזה – רג'י מילר שחקן אדיר, קלאץ' טהור שלדעתי לא נופל מבירד.
אני כלל לא שונא את קובי. לדעתי שחקן גדול, אבל יהיר, מה לעשות.
כמה הערות על רג'י מילר
לדעתי קלע השלשות הטוב ביותר בכל הזמנים ואפילו שריי אלן עבר אותו מבחינת הכמות, עדיין הג'אמפ של מילר היה הרבה יותר מהיר וכן הוא היה הרבה יותר ווינר עם זריקות באזר משוגעות וכו'
אבל מבחינת המכלול כשחקן למילר היו הרבה מגרעות
א. הוא לא היה מגוון מספיק בחדירה לסל הן מבחינת הכדרור והן מבחינת האתלטיות לפעמים הייתה הרגשה שהוא פשוט מתעצל לכדרר אז הוא לוקח זריקה
ב. היו לו לא מעט משחקי נפל עם קליעות באחוזים נמוכים
ג. מה לעשות אף פעם לא היה לו אופי של מנהיג ולכן הוא לא ראה טבעת
יש אמת בדרבריך
עם כל הכבוד למילר ולאלוהים,אם הייתי צריך לבחור שחקן שישיג לי סל ניצחון ,הבחירה שלי היא לארי בירד.
דווקא ללארי לא היו הרבה זריקות מרחוק לנצחון. הוא העדיף לקבל כדור נמוך ולהוציא פאול, אם הכדור לא ניכנס.
כן אבל לפחות לארי בירד תמיד היה לוקח את הזריקה הנכונה ולא נתן לעצמו הנחות
הכוונה שלי שבירד היה יודע לגמור את המשחק .אם בעצמו או אם בלמסור לשחקן הנכון בזמן במתאים.למה לקחת זריקה משוגעת אם אפשר במסירה לאפשר זריקה קלה לשחקן אחר.זו הייתה הגדולה שלו להפוך מצבים מסובכים לפשוטים .